7 עקרונות ללמידה מבוססת ומוקירת טעויות - חלק ב' : חגיגת טעויות

איזה כיף שבאתם לכאן, לפוסט הזה שהוא המשך ישיר לחלק א', שעסק בשלושה עקרונות לפיתוח למידה מבוססת טעויות, ובסיבות שבגללן - כשמדובר בתהליכי למידה (לא על הכביש, למשל) - טעויות הן לא משהו שצריך בהכרח לצמצם או להדוף, אלא להפך - לכוון אליהן באופן יזום ומתוכנן!

בשורה התחתונה : טעויות הן בריאות, לא רק במובן המנטלי - פיתוח ענוה, אומץ, חוסן, מיומנויות חשיבה והלך רוח של צמיחה, אלא פיזית ממש - הן מצמיחות את המוח !

ליתר דיוק לא הטעויות עצמן. אלא החשיבה עליהן. כשאנחנו חושבים על טעות מסוימת, ושואלים את עצמנו: למה זאת טעות? מה לא נכון? או: איפה בדיוק הטעות? נוצרים קשרים והסתעפויות חדשים במוח.
זה קורה כל החיים. לא רק בתקופת הילדות והנעורים שאנחנו רגילים לחשוב שהן תקופות הגדילה וההתפתחות.

דברנו שם על יצירת תשתית ללמידה מטעויות, מתוך הכרה בפוטנציאל ובעוצמה של טעות - לא רק כתקלה שכדאי להמנע ממנה או ללמוד ממנה בלית ברירה, אלא כאמצעי רב ערך בתהליכי למידה וצמיחה אישית, מקצועית וארגונית.

מיצוב מחדש: טעויות כהישגי למידה 

מזל טוב, יש לכם טעות!
 

אחרי שהובלנו את עצמנו למתיחה ומאמץ, ידענו שהיא קרובה וצפויה להגיח - פתאום היא כאן, בחוץ.
טריה, אדומה, מקומטת, צווחנית, חסרת שם, אנחנו ממש לא יודעים עדיין מה לעשות איתה - אבל שני דברים ברורים:
הדבר הראשון, היא שלנו - חלק מה- DNA הייחודי שלנו ושל הפעולות שלנו.
השני - אין ספק שהיא מגלמת בתוכה חיים שלמים ופוטנציאל צמיחה משל עצמה.
היא חוליה בשרשרת, משקפת את מה שקדם לה, ונקודת פתיחה למה שיקרה אחריה.
צריך להתייחס אליה בעדינות, לשדר לה שהיא רצויה וראויה לתשומת לב, להעניק לה אהבה, ללמוד ולהכיר אותה, להפוך אותה לחלק ממשי מעולמנו ומציר הזמן שלנו.
היא שייכת ורצויה, גם אם היא פחות יפה וחיננית כרגע מהאחים שלה: הצלחה, וי ובול!.

עכשיו נעזוב את המטאפורה,
אבל המסר ברור: אנחנו צריכים לקחת חסות על הטעויות שלנו ולא להתנער מהן. הן שלנו, בדיוק כמו ההצלחות.

בפוסט הזה, נתעמק בארבעה העקרונות הבאים מתוך שבעת העקרונות ללמידה מבוססת ומוקירת טעויות,
עקרונות שממוקדים להתייחסות וטיפול בטעויות באופן משנה תפיסה: במקום כפספוסים וכשלים, סוג של ילד לא רצוי, למיצובן מחדש כהישגים - לא פחות.
הישגים שצריך וראוי להוקיר, לשהות בהם ולחגוג אותם כחלק ממסע הלמידה.
לא רק הבנה שכלתנית ששגיאות הן חלק מהחיים, סיפוק על "התמודדות עם טעות".
אלא חגיגת טעויות ממש. כמו שחוגגים לידה שהסתיימה בידיים מלאות.
הוקרת טעויות והכוח העוצמתי שלהן כמקור רב ערך, לא פחות מחיזוק חוזקות, וחגיגת הישגים, הצלחות וציוני דרך משמעותיים.

אז איך עושים את זה? או!, בשביל זה התכנסנו כאן היום.

ארבעה עקרונות ללמידה מוקירת טעויות

אחרי שיצרנו תשתית לטעויות, ואכן נוצרו שגיאות,
הנה 4 דרכים שונות ומשלימות למינוף הטעויות ללמידה משמעותית, ולשינוי תפיסתי ומעשי של הטעות במקום ככשל, כמקור לצמיחה.

"Error Memory" - מה נוכל ללמוד מלמידה מוטורית? 

 עקרון החזרתיות: תיקון תנועה או תיקון מבחן

ד"ר דיויד הרצפלד (David J. Herzfeld), הוא חוקר בתחום מדעי הלמידה במחלקה להנדסה ביו-רפואית בJohns Hopkins University בבולטימור, מרילנד.

העניין העיקרי של הרצפלד הוא בתהליכי למידה מוטורית, בחינה וניתוח איך בני אדם בריאים וגם אנשים עם פגיעות נוירולוגיות לומדים ולומדים מחדש לתפקד בנוכחות הפרעות מוטוריות.
הוא ועמיתיו גילו, שכשאנחנו מתרגלים תנועה, למוח האנושי יש "זיכרון של שגיאות" שמשמש ללמידה מהירה יותר בתנאים חדשים. מי שאחראי לכך הוא המוח הקטן, אזור במוח שחיוני לפיתוח שליטה מוטורית, שפועל כדי לתקן שגיאות תנועה, בתהליך שמכונה הסתגלות.
אותה צורה של זיכרון - זכרון לטעות, קיימת במקביל לשתי הצורות המסורתיות של הזיכרון המוטורי: זיכרון פעולות וזיכרון של הפרעות חיצוניות, שתי צורות שרושמות את החוויות וההתנסויות ומפיקות מהן פקודות מוטוריות להתנסויות עתידיות
.
בכל אופן, בתצפיות שהחוקרים ערכו, הם גילו שבכל התנאים שבהם אפשרו למשתתפים לתקן שגיאות במשימה מוטורית, ההסתגלות השתפרה, ולהפך - בכל פעם שנמנעה חזרה על משימה - לא חל שיפור.
מכאן הסיקו, שחזרה תנועתית על משימה שהופרעה על ידי שגיאה, ותיקון של הטעות, הכרחי ומספיק כדי לשפר את ההסתגלות.
מכירים את הביטוי "הגוף זוכר" ? (ביטוי שאני זוכרת את אמא שלי אומרת, כשסבא וסבתא שלי חלו כל אחד במחלת ריאות קשוחה משלו, אחרי עשרים שנות התנזרות מעישון).
להבדיל, ההשקפה הנוכחית של למידה מוטורית היא שכאשר אנו חוזרים על משימה, המוח עושה שימוש בזכרון המוטורי ובפקודות המוטוריות שנרכשו באמצעות ניסוי וטעייה.
(זוכרים את אלמנט הניסוי והטעיה מהפוסט הקודם? - אחד משלושת היסודות ליצירת טעויות מכוונות לצורך למידה)

David Herzfeld, היה לי קשה לבחור תמונה אז קבלו אותו בשני לוקים שונים

ואם להשליך את התנועה והלמידה המוטורית, ללמידה בכלל - חזרה ותרגול מפתחים "זכרון לטעויות" - למידה, חיזוק והסתגלות לידע, תכנים ומסרים דרך שגיאות העבר.

זוכרים שכשהיינו תלמידים חלק מהמורים היו מבקשים מאתנו להחזיר תיקון מבחן?
עבור רובנו זה נתפס כסוג של ניג'וס, אולי אפילו קטנוניות או ענישה.
פרופ' אדוארד בורגר, שחקר מה אפשר ללמוד ולהשליך ממתמטיקה (תחום הדעת והמומחיות שלו) על חשיבה אפקטיבית בכלל, מדבר על החשיבות של תיקון מבחן כמה שמאפשר למידה מטעויות.
זה אומר שגם אם הצלחנו במבחן ב-80%, חשוב להבין וללמוד מה-20% שבהם טעינו - ובכל מקרה לא להתפתות לדלג הלאה ב"חומר", כי הבנו את "הרוב".
על פי בורגר, כשאנחנו חוזרים לטעויות שלנו, מתמודדים איתן שוב ומתקנים אותן, אנחנו מגיעים מתוכן להבנה חדשה - "Making the invisible visible" - מה שלא היינו מודעים לו הופך ידוע וזמין להמשך שימוש.
רעיון נוסף שבורגר מזכיר בהקשר הזה, הוא האפשרות למנף את הטעות ולהשתמש בה כעוגן ומקור לתובנות משמעותיות ומקדמות - "Let your errors be your guide" - בגלל שהיא משמשת נקודת התייחסות ספציפית לחשוב עליה:
"מה שעשיתי כאן היה טעות, כי --- " ברגע שאנחנו עונים לעצמנו, אנחנו בעצם מדייקים לעצמנו את הפתרון או הדרך הנכונה. גם בתהליכי חשיבה יצירתית, לא תמיד אנחנו יודעים מה הפתרון הנכון, אבל אנחנו בדרך כלל יודעים מה לחלוטין לא נכון, וזו נקודת מוצא מצויינת לצאת ממנה לחשיבה מה כן.

אפשר להשליך את המסר הזה, של "תיקון מבחן" הרבה מעבר למבחנים ולמידה פורמאלית, אלא לכל סוג של התנסות והתמודדות, בחיים המקצועיים והאישיים.

Edward B. Burger

Take Away :

בלמידה אישית / פרטנית  - לא לוותר על ניתוח הטעויות ו"תיקון מבחן" (כל התנסות ו"שעת מבחן") - איפה טעיתי ולמה ?
בין אם מדובר בטעות שעשינו בלמידה מקצועית או אקדמית או טעות שעשינו בתגובה אן התנהגות שנקטנו בה מול אדם אחר או אפילו מול עצמנו, חשוב שנשאל את עצמנו: מה היתה הטעות? ובהמשך ישיר: מה למדתי מזה?
(כשקורה לי משהו מבאס שהיתה לי אחריות מסוימת למה שהתרחש, או כשאני מרגישה שטעיתי או לא הייתי במיטבי, אני אוהבת לשאול את עצמי כמו חברה: "נו, ומה למדת?" :))
בפיתוח למידה מקצועית / משותפת - לייצר תהליכים ספיראליים, שנשענים על חזרתיות, ואריאציות, ו/או תיקון טעויות לפני שממשיכים הלאה. 

קבוצות הטרוגניות - ללא "הקבצות" ותיוגים 

ערבוב "רמות" ויכולות, מינוף המגוון ולמידה משותפת מטעויות

ג'ו בולר (Jo Boaler), פרופסור לחינוך מתמטי מאוניברסיטת סטנפורד, חוקרת ומגבשת פרקטיקות לעידוד הלך רוח של צמיחה בקרב תלמידי בית ספר. הזכרתי אותה בפוסט הקודם כמי שמשלבת בעבודתה את האבחנה של  Carol Duek אודות המרכיבים שמייצרים ומעודדים מיינדסט של צמיחה (Growth Mindset) לעומת דפוסים של חשיבה קבועה (Fix Mindset).

אחד המסרים המרכזיים שלה הוא הבעייתיות של "תיוג" שמקיימת בשיטת ה"הקבצות", שבה מקבצים בכיתה אחת תלמידים שכביכול חולקים את אותה "רמה".

ההגיון שעומד מאחורי החלוקה לרמות הוא אשליה של פרסונליזציה והתאמה אישית של אופן או היקף הלימוד, התרגול וההערכה.
בפועל התיוג מייצר ומקבע את דפוסי החשיבה הקבועה ושולל את אותו מאמץ מבורך שמייצר צמיחה פיזית (מוחית) ומנטלית (חוסן פנימי וגמישות מחשבתית) גם אצל מי שתויגו כ"חכמים" או "המוצלחים" ביותר וגם אצל מי שתויגו כמתקשים או חסרי ענין במקצוע.

אלה שתויגו בהקבצה של "המצטיינים" (נגיד, בהקבצה של ה-5 יחידות) - מתמודדים עם הלחץ לשמר את מקומם ותדמיתם בקבוצת המצטיינים ועם החשש לגלות או להתגלות בהמשך כמי שאולי לא באמת כאלה, או לא ראויים לשיבוצם שם.
התיוג כ"מעולים" מייצר בפועל פחד מכשלון או את "תסמונת המתחזה" - חוסר אמון והזדהות פנימיים עם התפיסה החיצונית החיובית וההצלחה שאולי היתה מקרית במקרה במבחן המיון..

אצל "המתקשים" שכביכול מוקמו במקום שבו הם ראויים להיות על פי התוצאות הראשוניות שלהם, התיוג מקבע תפיסה עצמית נמוכה, הזדהות והשלמה עם הנמכת רף הציפיות שהם מתבקשים לעמוד בהם. 

מחקרים שנעשו על ההשפעה של שיטות קיבוץ יכולות שונות הראו שכשבתי ספר נוטשים את שיטת ההקבצות ועוברים לקיבוץ מעורב או הטרוגני, ההישגים וההשתתפות משתפרים בצורה משמעותית.

זה מזכיר לי חוויה אישית מהתיכון, שקשורה לענין ההקבצות.

שובצתי ל-4 יחידות מתמטיקה, מקום טוב באמצע. לא ה"מבריקים" "הריאליים" "החרשנים" ה"מעולים במתמטיקה", אבל גם לא נשמע כל כך נורא. לדעתי בהתחלה היו בבית הספר שלי רק 4 ו-5 יחידות. לימד אותנו מורה בשם בני, מורה עייף ומבוגר, שהיה מביט בנו במבט רך ולאה, מלא אהבה, חמלה ואמפתיה ועם זאת לא הצליח לגרום לנו להבין על מה הוא מדבר בכל מה שקשור למתמטיקה.

יום אחד, בלי שום הכנה מוקדמת, באנו בבוקר לשיעור ובני הודיע לנו ש"הוחלט" להפוך את כל ההקבצה שלנו ל 3 יחידות.
כולנו שמחנו מאוד, בפועל הכל נשאר אותו דבר, רק שעכשיו היתה לנו לגיטמציה לא להבין כלום. (וגם לבני לא לקחת את זה אישית שכולנו לא מגיעים להישגים גבוהים). 

הימים עברו, וכולנו דווקא די הצלחנו לשחות בבריכה החדשה שבה השתכשכנו.

בסופו של דבר קבלתי בבגרות 100 ב-3 יחידות, אבל כמובן שלא התרשמתי מזה, היה לי ברור שה-100 הזה הוא שווה פחות מ100 של 4 או 5 יחידות, והתפיסה העצמית שהתקבעה בי היתה ש"מתמטיקה זה לא בשבילי" ו"מתמטיקה לא מעניינת אותי". 

מכירים את הסיפור על הילד שקבל מסבא שלו קופסא ובה גולם קטן? הסבא הזהיר את הנכד בשום אופן לא לעזור לו לפרוץ את הגולם והנכד שראה את המאבק הפנימי המתחולל בקופסא התפתה לחתוך את הגולם בזהירות ולעזור לפרפר להשתחרר ולהחלץ. התוצאה היתה כמובן פרפר חלש ונכה שלא הצליח לעוף. 

ואם לקחת את הסיפור לחיים, המסר מאוד ברור - כולנו גלמים. כדי לפתח את הכנפיים שלנו אנחנו חייבים להתאמץ.

אם לסכם את הערך של קבוצות מעורבות לנושא למידה מטעויות, הוא מתחבר לעקרון הראשון - "error memory" יכול להתאפשר רק כשמתאפשר לטעות, דבר שלא קורה כשכולם, בכל הקבצה, מצליחים תמיד ובאופן גנרי.
כשמאפשרים לתלמידים, ולאנשים בכלל, לטעות, הם יכולים לפתח את אותה חשיבה רפלקטיבית (למה ואיפה טעיתי?) ומתוך כך לפתח גם Forward thinking - מה אעשה פעם הבאה אחרת?

בנוסף, ההטרוגניות מאפשרת לתפוס את הלמידה כאתגר - אחד משלושת היסודות החיוניים ליצירת "טעויות מתיחה" ומאמץ מצמיח, אתגר שנובע גם מהתרגולים עצמם, וגם מההתמודדות עם הענין של המורה והתלמידים כאחד עם מגוון. בהיבט הפרקטי, שילוב רמות וסגנונות שונים של למידה בקבוצה אחת, מזמנת אפשרות להוקיר ולמנף את ה"טועים" בתרגיל מסויים למי שאפשר ללמוד מהם ןלחקור ביחד - למה זו טעות? איפה מסתתרת הטעות? - שאלות שהוכח שמייצרות הסתעפויות וקשרים חדשים במוח ומצמיחות אותו פיזית ממש.

מעבר לכך קבוצה מעורבת מפתחת תפיסה עצמית ורסטילית כמי שלפעמים מצליחים ולפעמים טועים ובאותה מידה יכולת להסתכל גם על אנשים אחרים כדמויות עגולות, עמוקות ושלמות, גמישות מחשבתית והבנה שגם ההצלחות וגם הכשלונות לכאורה הם זמניים וניתנים לשינוי ואף אחד מהם לא "רע",  וכמובן - חוסן פנימי להכיל כשלונות ונכונות ללמוד מהן. 

דוגמא לקבוצה הטרוגנית נפלאה, שאמנם התחילה את דרכה בסימון המשתתפים: "דחליל בלי מוח" "איש פח חסר לב" - אבל המסע המשותף הוביל אותה לגלות את הכוח של קבוצה מעורבת וכמה שהתיוגים מיותרים ולא מהימנים.

Take Away :

בלמידה אישית / פרטנית  - לשים לב מתי אנחנו נמנעים מלגעת בתחום תוכן מסויים כי "הוא לא בשבילי", "אני לא מבין/ה בזה", ולהשתדל לקפוץ למים לאתגרי "מתיחה", יתכן ששם אפילו נמצא ה ZPD שלנו - zone of proximal development  (הסבר מה זה בחלק א').

לעמת את עצמנו עם קבוצות מעורבות בתחומי הענין שלנו - אנשים שעוסקים מתחומים לא מוכרים לנו, סדנאות וקבוצות למידה שמאפשרות גיוון מסוגים שונים - כל מפגש אנושי שמאפשר לנו לחוות את עצמנו באופן נקי, פתוח וורסטילי.

בפיתוח למידה מקצועית / משותפת - בין אם בלמידת עמיתים, למידה מקצועית, או אפילו בתוך המשפחה לאפשר ולייצר למידה הדדית מטעויות כמקור של ערך לקבוצה או לצוות כולו - דרך יצירת שגרות של שיתוף ושיקוף.

לייצר קבוצות הטרוגניות שמאפשרות הפריה הדדית, ועוד לפני כן - מתן רשות ומקום  (אמיתי!) להתנסויות ולשגיאות.

הערכה ותגמול מאמץ בשקלול התוצאה הסופית

הוקרת הדרך כפרמטר מהותי ובלתי נפרד

תגליות של חוקרי מוח אודות הפלסטיות של המוח גילו כאמור שהיכולות והצמיחה שלו גדלות עם מאמץ ותרגול, דבר שמתרחש לאורך כל החיים ומהווה בשורה אמיתית לאנשים שנפגעו פגיעות נוירולוגיות וזקוקים לשיקום. אבל גם לאנשים בריאים.
המאמץ משנה את המוח דרך יצירת קשרים חדשים.

בלימודי חשיבה הכרתית ("ימימה") יש משפט יפה שעכשיו אני מבינה אותו באופן יותר עמוק:
"מחוייבת (או מחוייב) בטרחה ולא בתוצאה" - כלומר, אני עושה את המאמץ, וזה מה שחשוב. ראייה והערכת הדרך, המסע, לא פחות ואולי אפילו על פני היעד או התוצאה הסופיים.
גם Carol Duek מדברת על חשיבות הוקרת הדרך כחלק מפיתוח מיינדסט של צמיחה.

מאמץ לא מתרחש כשאנחנו מצליחים מיד, באופן שלם או מלכתחילה, אף על פי שזה כמובן נוח ומשמח יותר, אלא כשאנחנו מותחים את היכולת הטבעיות שלנו בדרך להשגת פתרון או מילוי משימה, או כשאנחנו מנסים להבין בדיעבד שגיאה שעשינו.

כשג'ו בולר (Jo Boaler) מדריכה מורים, היא עובדת איתם על שינוי תפיסה של מהי הצלחה במשימה - ההבנה שאם התלמידים מבצעים פרוייקט או ממלאים דפי עבודה בקלות או באופן אוטומטי וללא מאמץ, זה אומר שהתרחשה פה החמצה של למידה. 

ומתוך ההגיון הזה, נכון לכלול את המאמץ כמרכיב לא רק בתהליכי הלמידה והעבודה, אלא גם בתהליכי ההערכה של לומדים, עובדים ואנשים בכלל.
זה אומר שלצורך הענין, בהשוואה בין תלמיד שהצליח בקלות, והגיע לציון סופי מסויים ללא מאמץ משמעותי בדרך, לבין תלמיד אחר, שהגיע לציון נמוך יותר (כלומר יותר "טעויות") אבל השקיע מאמץ רב כדי להגיע למה שהגיע - מי שלמד "יותר" הוא דווקא התלמיד שהצליח פחות.

בחטיבת הביניים של הבן הגדול שלי, אוריה, הוסיפו לגיליון הציונים בתעודה, לצד עמודת "ציון הישגי" עמודה נוספת - "ציון תלמידאות". המאמץ "התלמידאי" משפיע על הציון הסופי,ויכול לשנות מ"נכשל" ל"עבר".

כל עוד מתקיימת הערכה מספרית כשיטה, יש משמעות רבה להערכה מדידה של הדרך - תחשבו איך מרגיש תלמיד שמגלה שקיבל ציון גבוה יותר משציפה, כי מישהו ראה ושיקף לו את המאמץ שלו כמרכיב מהותי, משפיע ומוערך לא רק ברמה המילולית אלא ברמה המעשית ובתוצאה הסופית.

Take Away :

בלמידה אישית / פרטנית  -  בכל סוג של למידה ותפקוד, להעריך ולתגמל את עצמנו על הדרך ועל ההשקעה ולא רק על התוצאה הסופית. לשקף לעצמנו את מאמצי "התלמידאות" גם אם בסופו של דבר התוצאה הסופית לא היתה מה שציפינו או שעשינו טעויות בדרך. זה נכון למגוון הכובעים שאנחנו נושאים בחיים - כעובדים, מנהלים או בעלי עסקים, כהורים, כבני זוג או כחברים, וגם בינינו לבין עצמנו.
בפיתוח למידה מקצועית / משותפת - להכניס את המאמץ כפרמטר שנלקח בחשבון בשקלול התוצאה הסופית בתהליכי משוב והערכת עובדים, בתהליכי למידה מקצועיים, בעשיה יומיומית ואפילו ברמת הכוונות והמחשבה - להעריך (באופן שיש לו ביטוי) כל סוג של מחוייבות בדרך ולהעניק לו מקום ותגמול.

מיצוב חיובי של טעויות כהישגים

סמיילי או כוכב (במקום X) 

זה ללא ספק הרעיון והעקרון שהכי ריגש אותי.
הוא מסכם את שלושת העקרונות הקודמים באופן פשוט, חזק וויזואלי, והוא חמווווד.
הרעיון הוא לייצר שינוי תפיסה ומיצוב מחדש של טעויות דרך אייקון כלשהו שמבטא מסר חיובי של אופטימיות ועוצמה.

לרוב נהוג לסמן שגיאה ב-X (לי הוא מתקשר לצליבה, אבל אולי זו רק אני), והפוך, מה זה V ? אות הנצחון.

בהכתבה האחרונה של בארי, (כיתה ד') ראיתי שהמורה מצאה פתרון אחר, שהוא לא וי ולא איקס:

עכשיו תדמיינו שאתם מקבלים חזרה מבחן שעשיתם, וליד כל טעות יש לכם סמיילי, או כוכב.

זה קצת מבלבל, מוזר בעין, לראות פתאום סמל חיובי, קליל ושמח, ליד טעות, אבל זה יכול להיות צעד קטן ומהפכני (!) לתיקון השם הרע שיצא להן, לשגיאות.
דרך כל כך פשוטה, קולעת ואינטואיטיבית להעביר ולהטמיע מסר חדש, חזק וברור - שטעויות הן לא מקור לעצב, בושה או מבוכה, עדות לפגם.
סמיילי, כוכב או כל סמל אחר שלא משדר ביטול או שליליות משדר שטעות היא הישג למידה ולא כשלון למידה.
הישג לא בגלל שכרגע יש הצלחה במובן הקלאסי, שהכל מושלם, אלא כי הושגה הזדמנות אמיתית להתעמת עם אתגר, מאמץ, ניסוי ותעיה - שלושת המרכיבים שמחוללים למידה אמיתית ומשמעותית.

פרופ' ג'ו בולר (Jo Boaler) מאוניברסיטת סטנפורד (הרחבתי על העשיה שלה קצת בפוסט הקודם) מציעה לאנשי ההוראה שהיא חונכת להוסיף מדי פעם גם כמה מילים, שממש ממרקרות את ההזדמנות ללמידה במילים, למשל:

"זה נהדר שעשית את הטעות הזו, זה חשוב / לא פשוט ואני שמח/ה שאתה חושב על זה".

Take Away :

בכל סוג של למידה, אישית, מקצועית או משותפת, אפשר ליישם את רעיון ה"מיצוב מחדש" דרך בחירת שפה ויזואלית שמעלה חיוך לסימון שגיאות.
את המשפטים המעצימים שפרופ' בולר מציעה לשלב מדי פעם לצד שגיאות, כדאי לזכור לומר לעצמנו ברגעים הקשים שאנחנו מתמודדים עם תחושת כשלון או תבוסה.

* * * 

אז מה היה לנו?

הנה תזכורת קטנה לשבעת העקרונות ללמידה מבוססת ומוקירת טעויות, ולאופן שבו הם מאפשרים לפתח מיינדסט של צמיחה: (GROWTH MINDSET):

אתגר - מתיחה הדרגתית של  גבולות דרך איתור הזדמנויות למידה באזורים שקרובים לאזור הנוחות שלנו.
ניסוי ותעיה - במקום מסלול מובנה וידוע מראש, כי מסלול ברור וליניארי גורם לנו להחמיץ מאמץ וגילוי עצמי.
לחפש ולהבין את הטעויות שלנו - במקום להתענג על התשובות הנכונות, כדי לפתח יכולות וכישורי חשיבה
לבצע תמיד "תיקון מבחן" - לחזור ולשחזר את הסיטואציה, להתמודד ולפתור מחדש - כדי לייצר Error Memory.
קבוצות למידה הטרוגניות - ללא "הקבצות" ותיוגים, כדי לאפשר למידה פרטנית והדדית ולמנוע קפאון
הערכה ותגמול על מאמץ - הוקרת הדרך והתהליך כחלק בלתי נפרד מהתוצאה
מיצוב חיובי של טעויות - שפה מילולית וויזואלית שתומכת במסר שטעויות הן הישגי למידה.

עבודה עם מפות חשיבה ליישום 7 העקרונות ללמידה מבוססת טעויות

בנית מפת חשיבה כאסטרטגיה לחשיבה וללמידה, אישית או משותפת, היא דרך עבודה לא ליניארית ומאתגרת שמכילה אי ודאות, ניסוי ותעיה. 
כל מפת חשיבה, דרך המבנה של ענפים ופירוק למילות מפתח מגוונות, מייצרת ומשקפת ריבוי אפשרויות, משמעויות ונקודות מבט - הטרוגניות. 

טוני בוזאן מפתח השיטה, פיתח את מפות החשיבה מתוך שאיפה לעודד ולאפשר ביטוי אישי ואותנטי של דרך החשיבה הייחודית של כל אדם בשונה מחווית ההערכה הדיכוטומית והשטחית (נכון / לא נכון, מצטיין/ לא מצטיין) - אפשר לקרוא בהרחבה על החוויה האישית של טוני בוזאן כתלמיד כאן. - מפת חשיבה היא סוג של תשובה אישית וחופשית לשאלה נתונה שאין עליה תשובת כן/לא.

גם הגרסה המדוייקת ביותר בזמן נתון היא ורסיה אחת שנבחרה מבין אפשרויות , תוצר שמשקף הלך רוח או הרכב אנושי מסויים, אין תשובה נכונה מוחלטת.

מיפוי חשיבה ויזואלי הוא תהליך דינאמי ונושם - שמייצר גירוי להמשך חשיבה, למידה ופיתוח.
המפה ברוחה היא תמיד "טיוטא" זמינה לעדכון גרסה, ולכן היא משקפת את עקרון החזרתיות - דיוק ותיקון התשובות ודרכי החשיבה והפעולה.

למרות שהתוצאה הסופית לעיתים משדרת ניקיון, פשטות וזיקוק של אינפורמציה, התהליך כרוך במאמץ מנטלי, שבצידו תחושת סיפוק מתגמלת. "זה לא פשוט להיות פשוט".

תהליך העבודה והבניה של מפת חשיבה הוא תהליך של חיפוש המילים הנכונות, לא פעם דוקא מתוך אי הדיוקים.
הצמיחה של המפה נעשית לא כתהליך של קליעה מיידית (כמו זריקה של כדור לסל) אלא יותר דומה לגילוף ושיוף בחומר.
המפה נרקמת דרך דיוק מושגים, תיקון ומחיקה של מיותרים, ביצוע בלתי פוסק של שינויים עד לתמונה "הנכונה" ביותר - שמספקת מענה לצורך. במובן הזה המפה מצריכה ומעודדת הלך רוח של צמיחה ותפיסת הטעויות ואי הדיוקים כמקור חיובי ובלתי נפרד מהדרך ומהתוצאה הסופית.

לאיזה עקרון הכי התחברתם?
איך תוכלו להפוך אותו למעשי עבורכם?
ואולי הוא כבר היה שם, כל הזמן :)